ארכיון הקטגוריה: יחסים במשפחה

הקשר בין אמונה , טרמינולוגיה לשיעורים

נו ישבת על השיעורים?   מתי תשב ללמוד? אתה משקיע, אבל לא מספיק.

אמרתי לך !!!!  עליך לשבת יותר וללמוד אחרת למבחן.

כן, גם אני חוטאת ואומרת את המשטפים האלה לילדיי.

משפטים  רבים נאמרים כקלישאות החוזרות על עצמן, המאבדות את המשמעות שלהן אחרי שנאמרות מספר לא מבוטל של פעמים אך מאידך עלולות להעביר מסר שיחלחל לשנים רבות לילדינו: "ממך לא יצא כלום", "אתה לא מספיק טוב", "אתה בינוני ותמיד תישאר כך", "אני המבוגר – תמיד יודע".

אלו הם מסרים שליליים , המחלחלים ויוצרים נבואה המגשימה את עצמה בתוך דפוס חשיבה מוטעה: הילד מאמין שהוא  בינוני , לא מספיק טוב וגם לא יגיע אף פעם להיות משהו מיוחד.

האם זה המסר שאנחנו רוצים להעביר לילדינו????

אם התשובה היא לא!!      נשאל:         מה עושים????

חשבון נפש עם עצמינו !!!! האם אנחנו באמת ! אבל באמת! מאמינים בילד שלנו?

האם אנחנו בתוך תוכנו יודעים שהוא בסך הכל בסדר! הוא יצליח! ישתלב בחברה וידע למצא את

דרכו? האם אנחנו יכולים לסמוך עליו?

  כן!! מאמינים בכוחות של הילד להצליח

נעבוד על שינוי דפוס החשיבה שלנו:  מדאגה, ביקורת, הטפת מוסר

לאמונה! הכרה ביכולות! תקווה ! ליווי מכוון ומצמיח! שבח ועידוד על חלקים טובים!

לא מאמינים בילד שלנו ולא ביכולותיו

נעבוד על שינוי החשיבה השלילית לחיובית.

נשאל: מה כן טוב בילד שלי? מה החוזקות שלו? באילו תכונות חיוביות הוא בולט? במה כן אפשר להעצים אותו? האם הקושי/חוסר האחריות/הכשלון הלימודי הם הכל בחיים? האם הם המהות של הילד שלי?

דפוס המחשבה כי הכל סובב סביב  הלימודים מחטיא את מהות הקיום .
למידה מתרחשת בכל רגע ובכל מצב ולאו דווקא בבית הספר.
במחשבה כי הציון הוא החשוב אנו עלולים לפספס את הקשר האמיתי לעולמו של הילד. 

ו….הטרמינולוגיה !!! כל כך חשובה ! הדרך בה אנו אומרים את הדברים, מעבירים את המסר.

של מי השיעורים האלה????

הילד מורח את השיעורים שעות על גבי שעות. איך מפסיקים את זה?
או- של מי השיעורים האלה?????
או – מה המטרה????
או – האם המריחה היא בדיקת גבולות ??? אולי הוא מצא תפקיד חדש ומקום בו הוא מקבל יחס מיוחד? דרך השיעורים – דורש את העזרה שלנו, מתבכיין שיש הרבה שיעורים, מתמרח…...

או אולי קיים באמת קושי? בקריאה, כתיבה, ריכוז , הבנה.

או אולי סתם נמאס לו מללמוד והוא מנסה לדחות לרגע האחרון (כמו כולנו).

ואולי גם וגם וגם ?

נעשה סדר:
1. שיעורים הם של הילד – לא שלנו.
2. נלמד אותו תכנון זמן ותכנון עבודה – חלוקה של כמות השיעורים לפי ימים על פי המקצוע הנדרש הקרוב ביותר , נסמן איתו יעדים בחוברת.
3. נדבר על מטרת השיעורים: לתרגל ולהפנים ידע/ להוסיף ידע על הקיים/ הכנה לשיעור הבא/הרגלי למידה והתמדה ועוד על פי שיקולכם.
3. בשיחה משותפת, נחליט איתו מהי השעה היעילה ביותר עבורו להכנת השיעורים. (רצוי לכוון ולתווך – בעיקר אם הוא מציע להכין שיעורים בתשע בערב סמל ההבעה ‏‎smile‎‏ ) וכמה זמן הוא חושב שכדאי להקציב לשיעורים.
(ילד עד כתה ד' לא אמור לשבת על שיעורים יותר משעה).
4. נודיע לו כי מעתה השיעורים הם באחריותו – אנחנו יכולים לסייע, לכוון ולתווך אבל הוא האחראי.
5. אחרי השעה היעודה, נאפשר לו לקום מהכיסא, גם אם לא סיים את השעורים. (את הדין והחשבון נשאיר למורה ולו בבית הספר)
6. נחזק ונעודד אותו כאשר הוא עומד ביעדים של עצמו ונשקף מה הוא מרוויח מכך (להיפגש עם חברים יותר מוקדם, לצפות בטלוויזיה וכו'….)
7. כאשר הוא לא מצליח , נעודד אותו שאנחנו בטוחים כי מחר יצליח יותר..

ובמידה והילד מתקשה
1. כדאי לבחון עם המורה מה עיקר ומה טפל.
2. בתיאום איתה, נסנן את עבודת הבית לאיכות על חשבון כמות.
3. נכוון אותו להיות לומר עצמאי.

לסיכום: נחשוב, מה באמת חשוב? מה המסר והערכים אותם אנחנו רוצים להעביר לילד? ניתן לשיעורים את המקום הראוי להם לא פחות ולא יותר….

לדאוג ולסמוך … אפשרי?

ל"ג בעומר. מי לא מכיר את הרגע בו הילד/מתבגר אומר, אמא השנה אנחנו נשארים כל הלילה. השנה אנחנו הרבה חברה במדורה, קונים, מתארגנים, אוספים קרשים …
לבד.
מה לבד? אין הורה משגיח? מי יבעיר את המדורה? מי ידאג שלא תעשו שטויות? מי יכין מרמשלו על האש?????
האמת? זה קצת כיף, כי סוף סוף אנחנו משתחררים …. מצד שני, יש חשש שאם לא תהיי שם, הוא יושפע, ישפיעו עליו… , יסתבך… יפגע…
הדאגה טבעית, החשש נורמלי. קיים פער בין הרצון להיות בשליטה ולדעת הכל על הילד שלנו לבין ההבנה כי הנה הוא גדל והוא דורש עצמאות, מרחב וכן, החברים שלו חשובים לו לפעמים יותר ממני.
אז איך עושים זאת?
בניית האמון מתחילה עוד הרבה לפני…. וגם אם לא, תמיד אפשר להתחיל.
באווירה חיובית ופתוחה, נבטא את חששותינו, רגשותינו ומנגד נעביר מסר שאנחנו סומכים על הילד ויודעים כי הוא יודע לשמור על כללי הזהירות הנדרשים. נזכיר, כי אנחנו כאן בשבילו ועל מנת לסייע אם צריך. במקביל נתענייןבאופן אמיתי (ולא רק כדי לחקור ולחפור) בתכנון של הערב: מי החברים, היכן, איזה אוכל ושתייה ארגנו .
חשוב לציין כי לסמוך אין פירושו לוותר, להרפות לגמרי, לעזוב, אלא בהחלט להיות בקשר ולדעת לשחרר.
ככל שנעביר מסר כי אנחנו סומכים על הילד יותר, יש יותר סיכוי שהבחירות שלו יהיו ממקום של אחריות ובגרות.
בהצלחה

תיחזוק הקשר: סמכות מודל

ילדה חוזרת הביתה ומספרת: אמא , רבתי עם חברה היום. ו?????
נער חוזר מבית הספר ומספר: יצאתי מהכתה כי התעצבנתי.
אבא חוזר מהעבודה ומספר: היה לי יום קשה, אני לא מסוגל עם השותף הזה יותר.
מורה חוזרת מבית הספר ומספרת: כעסתי על תלמיד, רשמתי לו הפרעה. ו????
התחלה של חידה? אולי! מה עושים עכשיו?
נתחיל מהסוף: אנחנו המודל!!! אנחנו יוצרים קשר וכשהוא מתרופף מכל מיני סיבות, עלינו חלה האחריות לחזור ולתחזק אותו. כהורים וכמורים.
לא נשאיר את הכעס תלוש! אם לא נטפל בעניין, התרגום הפנימי של הילד עלול להיות מוטעה: אנחנו לא אוהבים אותו ואנחנו נגדו.
מה עושים? נבקש לשוחח עם הילד (בין אם הוא ילד אישי שלנו או תלמיד) נבטא רגשותינו מהסיטואציה, נשאל אותו איך הרגיש ונקשיב ללא ביקורת ושיפוטיות. נבהיר כי הכעס נקודתי ואינו הופך אותנו לשונאיו. נקפיד להזכיר תמיד את החלקים החיוביים בכל מעשה או התכונות הטובות. (לדוגמא, המעשה היה שלילי ואינו ראוי אך הדגיש את התעוזה שלך. תעוזה היא תכונה שמתאימה למנהיג, בוא נראה איך נתעל אותה לכוון חיובי). (מה שאמרת מעיד שאתה רגיש לנושא/שהעניין חשוב לך , בו נחשוב איך אפשר לומר את הדברים אחרת)
נסכם בתקווה/הסכם הדדי בו שני הצדדים מחויבים. גם המבוגר.
אצלנו הסמכות והיכולת לבנות שפה ודרך ……smile emoticon
המשך יבוא….

ללבות את האש או להרדים את הר הגעש??? סמכות מרגיעה

הילד צורח, הילדה צועקת והנער מקלל אותנו…..
תגובות רגשיות שכאלה, יושבות לנו בדיוק על מצפון הערכים ורגשות הנחיתות שלנו. מה פתאום הוא מקלל אותי??? איך היא מעזה לצעוק? מה פתאום שהוא יגיד לי תצא לי מהחדר? באופן אוטומטי, אנחנו נדרכים ומגיבים מהבטן… נעלבנו ואנחנו מחזירים מלחמה.
אנחנו הופכים לילדים קטנים ומלבים את האש. במקום שרק הוא יהיה סוער ונרגיע אותו עכשיו גם אנחנו סוערים והאווירה … לא משהו.
אז מה עושים?
נרגעים ומרגיעים.
1. חשוב לזכור:  התנהגות/תגובה מבטאים רגש.
2. ננסה להבין מה התסיס את הרגש.
3. נהיה אמפטיים לרגש: זה באמת לא נעים ש……אני מבינה את העייפות שלך אחרי בית ספר … נכון, לא תמיד אנחנו מבינים הכל. (במידה וקלענו לרגש עשינו חצי עבודה).
4. מהיכרות עם הילד, נפעל להרגיע אותו : לעזוב אותו בשקט, לחבק אותו, להציע לו לאכול, חברים. בשלב זה אין להרבות במלל.
5. נמצא זמן מתאים אחר כשהרוחות יירגעו על מנת לדבר על האירוע ועל הרגשות שהעלו. בשיח, נרחיב וננסה להראות עוד צדדים של הקושי. נלמד.
6. נהיה סמכות מודל.